"עכשיו טוב, עכשיו טוב.."

סך הכל , האוויר צלול ואפשר לנשום.
אני עסוקה כמו לא יודעת מה, אבל משומה זה עושה לי טוב..
להסתכל על הנוף, לנשום אוויר צח ולדעת שטוב לי.
טוב לי עכשיו.

אני רק צריכה קצת אוויר..

אני יודעת שאני אהיה בסדר, מתישהו הכל יסתדר.
אבל עד שזה יקרה, קשה לי.
אני לא יכולה להתיידד עם המצב הזה, ואני מרגישה כל כך חסרת אונים.
אני מרגישה בערך 90% מהזמן שאני מפסידה משהו. ואני כל כך רוצה כבר שזה יגמר. כי אני כבר בתהליכי איבוד תקווה, ואיפשהו בתוכי אני יודעת שזה לא יגמר אף פעם.
אני פשוט כל הזמן בעליות וירידות. זה לרוב תלוי באיך שאני מרגישה. מה שכן, אני פשוט שונאת את החדר שלי.
שונאת אותו פשוט.
אני לא מצליחה לשמור עליו מסודר, וגם שהוא מסודר הוא נראה מבולגן.
אני פשוט מתה להחליף חדר, אבל זה לא ממש אפשרי. הלוואי שנעבור דירה או משהו כזה, ואז יהיה לי חדר חדש וגדול ויפה. אבל אני יודעת שזה ממש לא הולך לקרות, והדירה הבאה שאני אעבור אליה תהיה הדירה שאני אגור בה אחרי הצבא בלי ההורים, ככה שכדאי שאני אתיידד עם החדר הזה או משהו.
מה שמעצבן בו, זה שהוא לא כמו החדר של מאיה או משהו שאפשר לשנות את הסדר של הרהיטים, הרהיטים בסדר קבוע שמרגיש כמו מחסן, והחדר בכלל פצפון בגודל של החדר ארונות של בן אדם נורמלי. ולשני האחים שלי יש חדר בגודל סביר, ורק לי את הדבר הפצפון הזה. שהוא פשוט כל כך עמוס והוא מרגיש פשוט כמו מחסן של חפצים ואנשים (אני).
נראה לי שהתקופה הזאת לא באה לי בטוב, אבל תקופה זה משהו שנגמר בסוף, לא?

עוד חוזר הניגון..

שוב רופאים וכאבי בטן S:
סתם, האמת הוא נתן לי סוג חדש של כדורים, בנתיים הם גם מתחילים לעבוד. רק הם פשוט מפחידים אותי כי הם משהו "נוגד חומצה" שנשמע תכלס ממש רע.. טוב אני מוכנה לנסות כל דבר שיעזור, כי האופציה הבאה זאת איזה בדיקה שמכניסים לי מצלמה לגוף או משהו כזה.. נשמע זוועתי.
התחיל לפני כמה ימים חודש חדש.. מרץ. אז היום הדפסתי לי לוח חדש במקום הלוח של פבואר (אני מדפיסה מהאתר של הלו קיטי לוח שנה לכל חודש.. וכל חודש בימים הראשונים אני מדפיסה חדש ומסמנת תאריכים) ופתאום חשבתי על זה שפבואר תכלס, עבר מזה מהר.. ונשאר לי רק את מרץ, אפריל מאי וחצי יוני בב"ס הזה..וגם כן כל אפריל זה חופש פסח. ובסוף אפריל גם יש לי יומולדת מה שהולך להיות ממש כיף (:
האמת.. הלימודים בזמן האחרון ממש סבבה. למרות שהתוצאות שלי במבחנים שואפות לנכשל, לא מעמיסים עלינו יותר מדי ויש לי זמן לעצמי אחר הצהריים מה שממש לא היה שנה שעברה שהייתי סופר עמוסה. אני מניחה ששנה הבאה הולך להיות לי יותר עמוס מהשנה ושנה שעברה גם יחד.. כי לומדים הרבה יותר שעות וגם יהיה לי יותר פעילויות אחר הצהריים, אבל איול אמרה שדווקא בי' אין הרבה לחץ ורוב הלחץ הוא בכלל בי"א, ככה שנראה לי שיהיה טוב. עוד לא החלטתי לגבי מגמות, אני לא חושבת שאני ממש אחליט עד שאני אהיה חייבת שנה הבאה. ההתלבטויות שלי הן בין מנהל עסקים ומשפטים.. ששניהם נשמעים אחלה אבל לכל אחד יש את היתרונות והחסרונות שלו. כלכלה אמרו לי שזה סופר משעמם, אבל זה דווקא נשמע נחמד. המגמות שאני כנראה בטוח לוקחת זה אומנות ומחשבים. וגם יש לי מחשבות אולי בסוף כן לקחת מחול בי' ולא לעשות בגרות בסוף.. אבל נראה לי שיהיה לי די מעפן לפרוש אחרי שנה, ואני לא חושבת שאני רוצה לעשות בגרות במחול. אני יכולה להמשיך לרקוד אצל רבקה ולעשות grade 7 ואחר כך גם grade 8 . ככה שאני יכולה גם לרקוד וגם לעשות דברים אחרים, ואני מעדיפה ללמוד דברים אחרים ולא להסתפק רק במחול ובמקצועות שהם חובה בב"ס (סוציולוגיה וביולוגיה בי'.. אין לי מושג אם יש בי"א).
אני עכשיו מנסה לחשוב לעצמי אם יש לי כוח או אין לי כוח לחפור את ההמשך על לונדון... לא אין לי כוח! חחח אני אמשיך ביום אחר. אני מקווה שאני אזכור כי זה חשוב לי לרשום את זה איפשהו, ואיפה אני יכולה לרשום אם לא הבלוג?

טוב אז נראה לי שאני אלך להתקלח ולישון, אני פשוט עוד שנייה נרדמת פה מול המחשב..
דנה

לונדון חלק א'

סתם אין באמת קשר בין הכותרת למה שהולך להיות רשום בפוסט חח..

אחרי שהיה לי יום -זוועתי- אתמול, היה דווקא יום סביר למדי היום.

חוץ מהעובדה המעצבנת שהייתה לי בחילה 70% מהזמן, בשאר ה30% דווקא הצלחתי להנות. הביאו לנו היום את החולצות של הכיתה, שהיו אמורות להיות לטיול השנתי שהיה אמור להיות מחר אבל הוא התבטל בסוף לשמחתי. הסווצרטים יצאו מוצלחים בטירוף, וכל הכיתה חוץ מכמה מעפנים לבשה אותם מההפסקה הראשונה, היה כיפי בטירוף.

למרות שמדובר בסך הכל סווצרט, זה נתן להרגיש שאנחנו באמת כיתה, כי בשאר הזמן זה די מרגיש שיש "כיתת אנגלית", "כיתת מתמטיקה" , "כיתת היסטוריה" אבל כיתת אם אין באמת. אז היה נורא נחמד להרגיש לשם שינוי קצת אחדות בכיתה הזאת, שלא נשאר לנו כל כך הרבה זמן להיות בה, סך הכל פחות מ4 חודשים.

מצבי המתמטי מדרדר משיעור לשיעור שבהמהלכו החומר שהיא מסבירה הוא כמו סינית בשבילי, וגם המבטא הספרדי המעצבן לא נותן לי ממש אפשרות להתרכז ולנסות להבין. וכמו בשלושה שיעורים האחרונים אלה ביטלה לי את השיעור היום אז כנראה שאני אצטרך לחכות עד ליום שלישי עד שתהיה לי הזדמנות להבין את החומר הזה. אין ספק שהשטן אהב מתמטיקה.
עכשיו אני סתם חופרת, על משהו שהוא אפילו לא המטרה של הפוסט!
המטרה של הפוסט הייתה לספר על הנסיעה לאנגליה שעברתי לפני ממ.. שבועיים (?!)

כידוע לקוראי הבלוג המורכבים מבערך שני אנשים, נסעתי לפני שבועיים ללונדון לבקר את בנות דודות שלי , ולבת מצווה של הצעירה, קלואי. האמת, למרות שדיברתי על כך המון, פחות התרגשתי מההתרגשות שהייתה הנסיעה לפריז שהייתה לפני שנתיים. פחות התרגשתי מהרעיון של הטיסה לחו"ל, ויותר מהרעיון של לפגוש אותן אחרי שלא ראיתי אותן מאז הטיסה לאנגליה לפני 4 שנים אאל"ט. אבל עדיין הייתי מלאת התרגשות. לפני הטיסה הייתי בעיקר בלחץ מעצם כך שאני הולכת לטוס כמעט-לבד. אני לא ידועה שבן אדם עצמאי יותר מדי, וספונטני אפילו פחות, ואני לא אשקר שהייתי לחוצה מלשבת לבד ליד שני זרים. אבל, ברגע שהגענו לשדה התעופה גיליתי ששידרגו אותי לworld treveller plus או איך שלא כותבים את זה, שזה בתרגום לעברית הכמעט-בזנס של בריטיש איירוייס. והיה לי פשוט כל כך כיף בטיסה. היה VOD שהיה אפשר לראות סרטים, אוכל מגעיל (אבל לא באשמתם..), וקיט כזה עם מברשת שניים, גרביים ועט. ולא הייתה לי בחילה כמעט בטיסה, מה שהיה ממש טוב , כנראה שכמויות התרופות שלקחתי עזרו..

חח, זהו המאחורה של מושב מחלקת תיירים פלוס של בריטיש איירוייס, מרתק..

אז אחרי הטיסה, שאם שכחתי להזכיר, בסוף ישבתי ליד סבתא שלי וליד החלון, הלכנו למלון. שמנו את המזוודות בשמירת חפצים והלכנו לאכול במסעדה הודית טעימה בטירוף, ואני הייתי כל הזמן הזה באובססיביות של "יש בזה חלב או אין בזה חלב" עד שהחלטתי שמזה משנה אם אני אלרגית לחלב, העיקר שזה טעים (לא החלטה נבונה במיוחד..) אבל דווקא בארוחה הזאת לא הגישו שום דבר חלבי אז היה ממש סבבה. אחרי שסיימנו לאכול והסתובבנו קצת באיזור של המלון ( המלון היה הילטון מטרופול פארק, מאוד גדול אבל באמת אחלה מלון, ממליצה +) הייתי קצת במצב רוח רע. לא יודעת מה קרה לי באותה שעה, פשוט הייתי מבואסת. לונדון נתנה לי הרגשה של אכזבה קצת, אבל אל דאגה אחרי כמה דקות חזרתי לעצמי big time.

הגענו לחדר במלון, שהיה פשוט קטן אבל שווה. שתי מיטות זוגיות, אחת לסבא וסבתא שלי ואחת לי , ענקיות עם מלא כריות כמו בחלומות (ועוד סבא שלי התנצל שהוא לא הספיק להזמין לי חדר לבד, poor me ) וטלוויזית פלזמה מטורפת בגודל שאין לי גם בבית. היה כיף לנוח קצת אבל האמת שאחרי כמה דקות הרגשתי שאני מבזבזת את הזמן על לנוח, ואני וסבא שלי הלכנו לפורטובלו מרקט, שזה שוק של כל מיני עתיקות, משהו מגניב בטירוף. לא קניתי כלום חוץ מכרטיס ברכה, אבל צילמתי כמה דברים כי באמת, היה שם שווה בטירוף.

התמונה לא מצליחה להעביר ממש את מה שרואים שם, מדובר בהרבה כרזות בסגנון ישן כזה. היו שם דווקא כאלה ממש יפות, ותכשיטים שדווקא לא הייתי מתנגדת לקנות, אבל הכל היה די יקר וזה היה בדיוק ביום הראשון של הטיול, ולא רציתי לבזבז את כל הכסף שלי דווקא ביום הראשון. אבל מה שכן קניתי זה אחר כך במרקס אנד ספנסר (הכולבו שלהם, רק שיש שם אחלה דברים באיכות ממש טובה, הנה האתר שלהם ) צעיף שחור ממש נעים, אני אחר כך מזה הצטערתי שלא קניתי גם בעוד צבעים, הוא גם לא היה ממש יקר, אבל לא נורא, בפעם הבאה.

האמתי שאחרי שהיינו במרקט, לא עשינו שום דבר יותר מזה באותו יום. אחרי יום מצויין מכל הבחינות, התחילה לי הבחילה המעצבנת, ופשוט הדבר היחיד שרציתי היה ללכת לישון. אז אכלנו ארוחת ערב במלון, וצנחתי למיטה הענקית המפנקת שלי.

אני אמשיך את זה מחר, פשוט אם אני אמשיך הפוסט הזה לא יגמר לעולם.

דנה

פוסט ארוך ומתוחכם.

טוב, אחרי שפירסמתי כבר שני פוסטים שונים היום (אחד מהם מתבכיין מלפני שעה) החלטתי סוף סוף לעשות פוסט פתיחה מושקע ויפה, צריך לפתוח טוב לא?

אני עוד לא בטוחה אם לשלוח לחברות שלי את הבלוג או לא, אני חושבת שאני אשלח אותו לBF שלא מהב"ס, ככה שגם שאני לא בקשר צמוד איתן כמו עכשיו, הן יוכלו לקרוא פה. בהזדמנות זאת אני גם אשים תמונות מהזמן האחרון. בנתיים לא שלי, אני עוד לא במצב שאני מסוגלת.

אם חייבים קצת הכירות, אני צריכה בלוג קצת כנה. קוראים לי דנה, אני בת 14 וחצי ואני גרה במבשרת ציון, שזה ישוב ליד ירושלים. אני לומדת בחטיבה בישוב ואני אלמד בתיכון הראל בשנה הבאה במגמות מחשבים, אומנות\מחול (!?) . אני לא חושבת שיש לי עוד משהו להגיד על עצמי, אני מניחה שיהיה ניתן להגיד עלי עוד הרבה דברים ככל שאני אכתוב כאן, שאני מתארת את עצמי אני בדרך כלל לא מתארת את עצמי באופן כנה. אני או מחמירה עם עצמי או מחמיאה לעצמי, ואני לא בטוחה איזה מבין השניים הוא גרוע יותר.

טוב, אני מניחה שאפשר לקרוא למה שכתבתי עכשיו הקדמה ולוותר על כל הציפיות מהבלוג, כי אין לי ציפיות מי יודע מה אז עדיף שאני גם לא אכתוב אותן. מה אתם רוצים שאני אכתוב? "אני מצפה שהבלוג הזה יסגר אחרי שבוע מחוסר עידכונים, שאף אחד לא יכנס ולא יגיב והוא יהיה עוד אחד ממליארדי הבלוגים הלא מעודכנים באינטרנט"? כי זה בערך מה שאני מצפה שיקרה, אבל גם בבלוג שלי האקס שלי שחגג שנה וחצי לפני שנסגר ציפיתי אותו דבר, והוא שרד שנה וחצי.

היו לי עשרות בלוגים. 90% מהם נסגרו\נשארו ללא עידכון אחרי פחות משבוע. אני לא חושבת שהיה לי בלוג שעבר את החודש חוץ מהבלוג הקודם שלי, שמשהי מהב"ס שלי גילתה והגעתי למסקנה שכבר לא נעים לי לכתוב שם. היו לי אולי כמה בלוגי עיצובים שהצליחו קצת, אבל אם הם הצליחו זה לא היה בזכותי אלא בזכות מי שהייתי שותפה שלו, שזה גם כן ב99% מהמקרים אותו בן אדם (:

אני נורא נורא בלגניסטית. אני בדרך כלל מנסה להכחיש אבל החלטתי עכשיו פשוט להודות בזה. אני עצלנית, קשה לי לעמוד בהחלטות שלי. אני מנסה לעבוד על זה, אני באמת מנסה. אבל נורא נורא קשה לי. אתם רוצים לראות באיזה רמה העצלנות שלי? יש תמונה של החדר שלי בחלק העליון של הפוסט. בשביל מה אתם שואלים? לא צריכים להיות חכמים במיוחד בשביל לראות כמה הוא מבולגן כרגע, ככה הוא רוב הזמן האמת.. חוץ מהפעם בשבוע בימי שבת שאני מסדרת אותו ואז הוא מסודר עד ראשון שאני צריכה לבחור בגדים לב"ס.

האמת, שיש לי עוד המון לספר על מה שעובר עלי בזמן האחרון. ואני בטוחה שהמעטים שיקראו פה ירצו לשמוע. אבל ברגע שהעלתי את התמונה התחלתי להרגיש כל כך רע עם עצמי שכל כך מבולגן פה , ככה שאני עכשיו אלך לסדר, ובפוסט הבא אני אשים תמונה של אחרי, סבבה?

אה.. ואני גם אשים הסבר לכינוי, הוא לא ממש מובן כידוע..

קשה לי.

אני חלשה.
אני מרגישה כאילו אני מתנדנדת בין חיים למוות.
אני יודעת שזה נשמע כאילו אני מגזימה, אבל ככה באמת אני מרגישה.
אני יכולה ברגע אחד להיות הכי מאושרת בעולם, וברגע הבא לבכות ולרצות שהחיים האלה יגמרו. זה לא שיש לי מחלה נוראית, זה לא שאני עומדת למות מחר. אבל אני פשוט מרגישה שכל העולם הזה מתמוטט עלי. אני רוצה את החיבוק ואף אחד לא יכול לתת לי אותו. אף אחד לא שם בשבילי. אף אחד לא נותן את התחושה של מבין.
אני מרגישה לא קשורה לעולם שלי. שאין לי משהו לחייך למענו. שאני לא מספיק טובה לאף אחד כבר בעולם הזה.
אני מנסה לחייך, באמת שאני מנסה. אבל כל מה שיוצא לי זה חיוך עצוב, מלא דמעות שרומז על חוסר האמינות שבו.
למה זה מגיע לי כל כך? כולם אומרים לי לא לשאול את זה, כולם אומרים לי שזה יגמר מתישהו. אבל זה כבר חודשים. חודשים. וזה לא נגמר.
הייתי ילדה כל כך רעה סנטה קלאוס? זה מגיע לי?
לא מגיע לי לקבל חיבוק?
אחרי כך רגע טוב אתה חייב להחזיר לי את הבחילה הזאת, שתזכיר לי שלא יכול להיות לי יום אחד טוב בחצי שנה הנוראית הזאת. לא יכול.
כנראה כבר נמאס לך מהחיוך שלי יותר.

שבת..

פתחתי בלוג עכשיו שוב.
זה בערך הבלוג העשירי שאני פותחת בשנה האחרונה, כל השאר התגלו כלא מצליחים במיוחד, אבל כולם היו בישראבלוג ככה שאולי זה יביא מזל טוב במקום אחר.
העיצוב פה קצת יותר מעפן, אבל אולי אני אצליח לשנות אותו קצת בHTML או משהו..
אני אעדכן יותר מאוחר, סידור החדר מחכה לי.