קשה לי.

אני חלשה.
אני מרגישה כאילו אני מתנדנדת בין חיים למוות.
אני יודעת שזה נשמע כאילו אני מגזימה, אבל ככה באמת אני מרגישה.
אני יכולה ברגע אחד להיות הכי מאושרת בעולם, וברגע הבא לבכות ולרצות שהחיים האלה יגמרו. זה לא שיש לי מחלה נוראית, זה לא שאני עומדת למות מחר. אבל אני פשוט מרגישה שכל העולם הזה מתמוטט עלי. אני רוצה את החיבוק ואף אחד לא יכול לתת לי אותו. אף אחד לא שם בשבילי. אף אחד לא נותן את התחושה של מבין.
אני מרגישה לא קשורה לעולם שלי. שאין לי משהו לחייך למענו. שאני לא מספיק טובה לאף אחד כבר בעולם הזה.
אני מנסה לחייך, באמת שאני מנסה. אבל כל מה שיוצא לי זה חיוך עצוב, מלא דמעות שרומז על חוסר האמינות שבו.
למה זה מגיע לי כל כך? כולם אומרים לי לא לשאול את זה, כולם אומרים לי שזה יגמר מתישהו. אבל זה כבר חודשים. חודשים. וזה לא נגמר.
הייתי ילדה כל כך רעה סנטה קלאוס? זה מגיע לי?
לא מגיע לי לקבל חיבוק?
אחרי כך רגע טוב אתה חייב להחזיר לי את הבחילה הזאת, שתזכיר לי שלא יכול להיות לי יום אחד טוב בחצי שנה הנוראית הזאת. לא יכול.
כנראה כבר נמאס לך מהחיוך שלי יותר.