אני יודעת שאני אהיה בסדר, מתישהו הכל יסתדר.
אבל עד שזה יקרה, קשה לי.
אני לא יכולה להתיידד עם המצב הזה, ואני מרגישה כל כך חסרת אונים.
אני מרגישה בערך 90% מהזמן שאני מפסידה משהו. ואני כל כך רוצה כבר שזה יגמר. כי אני כבר בתהליכי איבוד תקווה, ואיפשהו בתוכי אני יודעת שזה לא יגמר אף פעם.
אני פשוט כל הזמן בעליות וירידות. זה לרוב תלוי באיך שאני מרגישה. מה שכן, אני פשוט שונאת את החדר שלי.
שונאת אותו פשוט.
אני לא מצליחה לשמור עליו מסודר, וגם שהוא מסודר הוא נראה מבולגן.
אני פשוט מתה להחליף חדר, אבל זה לא ממש אפשרי. הלוואי שנעבור דירה או משהו כזה, ואז יהיה לי חדר חדש וגדול ויפה. אבל אני יודעת שזה ממש לא הולך לקרות, והדירה הבאה שאני אעבור אליה תהיה הדירה שאני אגור בה אחרי הצבא בלי ההורים, ככה שכדאי שאני אתיידד עם החדר הזה או משהו.
מה שמעצבן בו, זה שהוא לא כמו החדר של מאיה או משהו שאפשר לשנות את הסדר של הרהיטים, הרהיטים בסדר קבוע שמרגיש כמו מחסן, והחדר בכלל פצפון בגודל של החדר ארונות של בן אדם נורמלי. ולשני האחים שלי יש חדר בגודל סביר, ורק לי את הדבר הפצפון הזה. שהוא פשוט כל כך עמוס והוא מרגיש פשוט כמו מחסן של חפצים ואנשים (אני).
נראה לי שהתקופה הזאת לא באה לי בטוב, אבל תקופה זה משהו שנגמר בסוף, לא?
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה